מפרשים:
1 הפרק עוסק בגזלן שמאז שגזל עבר זמן ובינתיים עיבד את החפץ, ואיננו יכול להחזירו. למעשה מקרה זה דומה ל"טבח ומכר", אך דין טבח ומכר שמשלם פי ארבעה וחמישה הוא בגנב בלבד פ"ז מ"ד. הפרק מתקשר ישירות לפ"ז שעסק בגנב. פרק החובל המתחיל לצורך העניין במשנה ז של פרק ז הוא אפוא יחידה המפרידה בין שני הדבקים. מדוע נהג כך עורך המשנה? לדעתנו פרק ח נשתל באמצע היחידה משום שגם הוא מתחיל בחמישה דברים, כמו פרק ט.
2 עפ”י כתב יד קופמן
3 הגוזל עצים ועשאן כלים – הגזלן השביח את חומר הגלם שגזל, או גזל צמר ועשאו בגד – הבגד שווה הרבה יותר מהצמר שגזל, משלם כשעת הגזילה – משלם לנגזל את דמי חומר הגלם שגזל. מבחינה משפטית הגזלה עוברת לרשות הנגזל. זו הבחנה משפטית, ונעסוק בה בהמשך. גזל פרה מעוברת וילדה – במקרה הקודם נבעה השתבחות חומר הגלם הגזלה מעבודתו של הגזלן, ואין לבעלים תביעה על השבח אלא רק על חומר הגלם, אבל במקרה זה כבר הפרה המעוברת שווה יותר מפרה רגילה, אם כי השבח איננו ודאי, וייתכן שהפרה תפיל או שתלד זכר, שערכו נמוך יותר מנקבה. מכל מקום חלק מהשבח כבר היה קיים וחלק בא מאוחר יותר, כשהפרה ברשות הגזלן. כאן כבר מעורבים שני שיקולים. הראשון הוא הבעלות על הפרה: אם הפרה ברשות הגזלן הרי שהעובר שלו, והשני הוא האם השבח הרווח נבע מעבודת הגזלן או בא בדרך הטבע. או ורחל טעונה – רחל היא כבשה, ורחל טעונה היא כבשה הנושאת על גבה צמר, וגזזה – הגזלן, משלם דמי פרה מעוברת לילד – כך גם ב-פ, מנ ועוד. בעדי נוסח אחרים, כולל עדי נוסח טובים: העומדתלילדל, מ ועוד. המשנה נאמנה לדרכה: משלם כשעת הגזלה מבלי לקחת בחשבון רווח עתידי שבעל הפרה הנגזל ציפה לו. במשנתנו רווח עתידי אינו נמדד, ואין הבעל זכאי לפיצוי עבורו. להלן, במשנה ג, נפגוש עמדה שונה ונדון בה שם.
4 כמו כן משלם ודמי רחל טעונה להיגזז – כך גם ב-ל, פ, מנ ועוד, אבל ב-מ ובדפוסים מאוחרים: דמי רחל העומדת ליגזז. גזל פרה ועיברה – כך גם ב-פ, ל, אבל ב-מנ, מ ובדפוסים: ונתעברה. אם אנו גורסים "עיברה" הרי שיש כאן פעולה מכוונת של הבעלים, ואולי אפילו שילם הגזלן על ההרבעה של השור הנבחר, ואם אנו גורסים "נתעברה" הרי שנתעברה הפרה מאליה. כפי שנראה להלן בפועל אכן הפרה לא התעברה מאליה אלא רק בפעולה יזומה, ולכן יש עדיפות טקסטואלית לנוסח "התעברה".
5 אצלו – אצל הגזלן,וילדה –או שגזל, ורחל ונטענה אצלו – שהתה אצלו זמן כחצי שנה ונתכסתה בצמר, וגזזה משלם כשעת הגזילה – החפץ הנגזל שייך לגזלן, והוא משלם כשעת הגזלה. המשנה איננה מתחשבת בשאלה האם הגזלן השקיע מזמנו או מכספו ביצירת הרווח, ולא בכך שהבעלים המקורי עשוי היה אף הוא להרוויח את אותו רווח רווח הבא מעצמו או כתוצאה מהשקעת מאמץ וממון. זה הכלל כל הגוזלנים משלמים כשעת הגזילה – המילה "כשעת" איננה מופיעה ונוספה בצד, וכן קיימת ברוב עדי הנוסח, ונראה שנשמטה. המשנה מורכבת משני רבדים ספרותיים, האחד נוסח ההלכה ודוגמאות, וברובד האחר נוסח הכלל הזהה להלכה. אין אלו בהכרח רבדים כרונולוגיים, אלא עירוב של שתי עריכות. "זה הכלל" נשמע ככלל מקיף, אבל למעשה בסוף משנה ב יוצגו מקרים שבהם הכלל אינו תקף. אם כן לפנינו כלל חלקי.
6 במשנתנו ההלכה ברורה, אבל מהתוספתא משמע שלפנינו מחלוקת: "הגוזל את הפרה ועיבירה אצלו, ושנת ושלישה, אפילו ארבעה וחמשה פעמים. וכן הגוזל את הרחל ונטענה אצלו וגזזה, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, עז וחלבה, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, משלם כשעת הגזילה. רבי שמעון אומר רואין אותן כאילו הן שומות אצל אחרים" פ"י ה"א. תנא קמא כמשנתנו, אבל רבי שמעון חולק וסובר שמשלם לפי הרווח הממוצע של הבהמה, כפי שמרוויחים השכנים שיש להם בהמות דומות. כלומר משלם מה שהבעל הפסיד, ולא כשעת הגזלה.
7 כמו כן: "גזל צמר וליבנו, טוו וליבנו. פשתן ונקהו, אבנים ושיפן, משלם כשעת הגזילה. רבי שמעון בן לעזר אומר כל דבר שהשביח הגזלן, יד הגוזל על העליונה. רצה משלם כשעת הגזילה, רצה אומר לו הרי שלך לפניו" שם ה"ב. רבי שמעון בן אלעזר איננו רבי שמעון של הברייתא הקודמת. לדעתו הגוזל הגזלן ידו על העליונה. אם הבהמה השביחה הוא ישלם כשעת הגזלה, ואם ערכה ירד ישלם כערכה הנוכחי. זו עמדה קיצונית המעניקה את הרווח לגזלן, למרות חטאו. בכך התנא מבטא את עמדתו המשפטית. הגזלן הופך לבעל הרכוש, והוא זה שמחליט לפי איזה תעריף ישלם לבעלים, וזאת למרות הליקוי המוסרי שבמעשה הגזלה. בסוף משנה ב נסכם את העיקרון של "כשעת הגזלה".
8 הרבעת פרות
9 פירשנו ש"עיברה" היא פעולה מתוכננת של הגזלן שתכנן ויזם את ההיריון של הפרה והשקיע מזמנו בהרבעתה. כיום ההרבעה היא פעולה יזומה לכל דבר, ומתבצעת בצורה מלאכותית. בתקופה הקדומה, לפני ההרבעה המלאכותית, יכול היה בעל הפרה לשלוט בהרבעה באופן חלקי. לו רצה יכול היה לכוון את הדבר. הוא יכול היה למנוע התעברות, לקשור מטלית הגנה על אברי הפרה, ובעיקר יכול היה למנוע מהפרה לרעות ליד זכרים. לאדם רגיל לא היה עדר פרות אלא פרה בודדת, והיא רעתה בחוץ תחת שמירה מסוימת, או שעמדה ברפת בחצר. בתנאים אלו היה צורך בפעולה מכוונת לעבר את הפרה. הבעל חש אימתי הפרה "דורשת", וזיווג לה שור מתאים שנבחר, מן הסתם בשל טיבו וכוחו.
10 גם בתקופת המשנה לא הייתה ההרבעה מעצמה, כדברי התוספתא: "בהמה שתובעת את הזכר, אין מרביעין אותה, אבל מורידין אותה לבקורת. רבי יהודה אומר, חמורה שתובעת את הזכר מרביעין אותה בשביל שלא תצטנן, ושאר כל הבהמות מורידין אותן לבקרות, ואין מרביעין במועד, ואין מרביעין בבכור ובפסולי המוקדשין" תוס', מועד קטן פ"ב הי"א; ירו', פסחים פ"ד ה"ח, לא ע"ב. הבקורת היא המקום המרחב שבו מרביעים, ומותר להביא לשם את השור ואת הפרה יחדיו, אך לא לבצע הרבעה, שכן זו מלאכה בחול המועד. ההרבעה היא עזרה לשור כדי שיוכל למלא את תפקידו, החזקת הפרה שלא תזוז ותשמוט עצמה, וכן עידוד השור על ידי מאכל ומשקה. אולי גם היה מזון מיוחד שנחשב למעורר את אונו של השור. הבבלי אינו מוסיף הרבה, להוציא ציטוט של ברייתא דומה לזו שבתוספתא מועד קטן יב ע"א.
11 על מהותה של ה"בקרות" אנו שומעים בירושלמי משמו של רבי יהושע בן לוי: "בקורת משל מלכות עיברה, והרביעי של בית רבי ממנא שוורים. ויש מהן שילדו עכשיו ויש מהן שילדו לאחר זמן..." יבמות פ"ד הי"א, ו ע"א; נידה פ"א ה"ג, מט ע"א – בעיבוד לכתיב בן זמננו: "בקורת של מלכות עברה, והרביע רבי ממנה שוורים...". אם כן בקורת היא חבורת שוורים שנועדו להרבעה, ושיירה של שוורים כאלו עברו ורבי, שהיה מקורב לשלטונות, קיבל רשות להרביע את פרותיו מהשוורים הללו. שוורים שייכים היו למשק הקיסרי, ומן הסתם היו חסונים במיוחד. המשך הסיפור מעט אגדי ומציין שהיו פרות שילדו מיד בשפתנו – שהיו כבר מעוברות, ורבי סבר שהרבעה נוספת תחזק את הוולדות. המלכות היא כמובן השלטון הרומי, ומן הסתם מדובר בעדר שהיה שייך לאחת האחוזות הממלכתיות בגליל. באחוזה כזו שכללו את שיטת ההרבעה, ובדרך הברירה בחרו שוורים טובים במיוחד. אם כן ההרבעה היא פעולה מתוכננת, ומן הסתם היה גם צורך לשלם כסף על מנת לקבל את פר ההרבעה הנכסף. אם כן אנו מעריכים שגם במשנתנו הגזלן עמל בהרבעת הפרה ויש לגרוס "גזל פרה ועיברה" ככתב יד קופמן, זאת משום שסתם התעברות פרה מכוונת.